במערכת הביטחון ובעולם כולו עוקבים בעניין אחר התפתחויות היכולות הבליסטיות של איראן, כאשר במוקד עומדת השאלה: האם טהראן מחזיקה בטכנולוגיית טילים בין-יבשתיים (ICBM) המסוגלים להגיע לטווחים של אלפי קילומטרים? בעוד שאיראן מתמקדת רשמית בטילים לטווחים קצרים ובינוניים המיועדים לפגוע במטרות אזוריות, עולים סימני שאלה סביב שיתוף פעולה אפשרי עם רוסיה בנוגע למערכות מתקדמות הרבה יותר.
אחד השמות שעולים בהקשר זה הוא ה-RS-24 יארס, עמוד השדרה של מערך ההרתעה הגרעיני הרוסי. מדובר בטיל תלת-שלבי המונע בדלק מוצק, המצויד בטכנולוגיית MIRV (ראשי נפץ הניתנים להנחיה עצמאית). יתרונותיו המרכזיים כוללים:
- ניידות גבוהה: יכולת שיגור ממשגרים ניידים על כבישים או ממשגרים תת-קרקעיים.
- טווח אסטרטגי: יכולת הגעה למטרות במרחק של 11,000 עד 12,000 קילומטרים.
- מהירות חדירה: מהירות של כ-20 מאך המקשה מאוד על מערכות יירוט.
- דיוק: סטיית פגיעה של כ-150 מטרים בלבד, דיוק גבוה לטיל לטווח כזה.
האנליסט הצבאי סקוט ריטר העלה לאחרונה טענה המעוררת תהיות רבות, לפיה איראן עשויה להחזיק בטכנולוגיה מקבילה ליארס תחת שם אחר. עם זאת, יש להטיל ספק רב באמירות אלו. עד כה, בתערוכות ובמפגני הכוח של משמרות המהפכה, לא הוצג טיל בעל מאפיינים פיזיים או יכולות הדומות לטיל הבין-יבשתי הרוסי הכבד. מומחים מציינים כי לצורך פגיעה בישראל, איראן כלל אינה זקוקה לטיל בקטגוריה של ה"יארס".
למרות ההצהרות האיראניות על עליונות טכנולוגית, חשוב לזכור כי:
- המרחק בין איראן לישראל אינו מצריך טילים בין-יבשתיים. טילים כמו ה"פתח" ההיפרסוני או ה"חייבר שכן" מיועדים בדיוק לטווחים הללו.
- מערכות ההגנה האווירית של ישראל, בהן "חץ 2" ו-"חץ 3", הוכיחו יכולות יירוט מרשימות מול איומים בליסטיים מתקדמים, בניגוד לטענות על חוסר אונים מוחלט.
- פיתוח טיל בין-יבשתי דורש ניסויים בטווחים ארוכים שקשה מאוד להסתיר מהמודיעין המערבי.
בשורה התחתונה, בעוד הדיווחים בתקשורת האיראנית מנסים לייצר מצג של עוצמה בלתי ניתנת לעצירה דרך השוואה לטכנולוגיה רוסית, המציאות בשטח מעידה על כך שהאיום המרכזי נותר טילים לטווח בינוני. השאלה האם איראן מחביאה "קלף מנצח בדמות יארס איראני" נותרת לפי שעה בגדר ספקולציה פוליטית ולא עובדה צבאית מוכחת.
מקור: Eghtesadonline
